'הליכה לקיסריה' כתפילה

צילום: שולי מיטלברג-השלי

מעניין איך שירים מקבלים משמעות על פי ההקשר בו הם נקראים או מושמעים.

במשך שנים רבות, כשהייתי שומעת את השיר "הליכה לקיסריה" מאת חנה סנש, הוא היה מתחבר לי באופן אוטומטי לשואה. אני דור שלישי לשואה, גדלתי בבית שבו הזכירו ודיברו וכתבו על השואה, הייתי במסע לפולין בגיל 17 וכתבתי בו 25 שירים והשיר התקשר אצלי תמיד לקושי, סבל, ומוות. לא הסכמתי להאזין לו מחוץ לימי שואה וטקסים.

ופתאום, ברגע אחד, כמו נפתחו השמיים ונכנסה קרן אור אדירה והשיר הפך בעיניי לשיר תפילה.

צילום: שולי מיטלברג-השלי

תפילת האדם

בשבוע שעבר, זכיתי להגיע לבית המשפט, לצפות בדיון בעתירה שהגישה שלומית ולנסי נגד היתר הנחת צנרת הקונדנסט המיועדת להיות מרוחקת 400 מטר מבית תושבים במושב דור, כחלק מהמאבק להרחקת אסדות הגז ל- 120 ק"מ מהחוף, אל פי הבאר.

למה זכיתי? כי מדובר בבחירה לקחת אחריות על חיי, להתבונן במציאות, גם אם היא מאד כואבת ולהיות שותפה עם עוד אנשים מדהימים למהלכי התעוררות בקנה מידה ארצי.

מכיוון שהיו עוד רבים כמוני שרצו להגיע ולשמוע בעצמם את הדיון, אך בבית המשפט היו רק 20 מקומות לצופים, נשארנו רובינו בחוץ. כן, חשנו תסכול מסוים, זה מאכזב להישאר מחוץ לחדר.

אך התאספו באותו חלל אנשים רבים שכוונותיהם טובות ונוצרה יוזמה לשבת במעגל ולשיר.

אני לא ראיתי את ההתארגנות מתרחשת כי הייתי בצד השני של המסדרון, ופתאום שמעתי אוסף קולות עדינים שרים את השיר הכה מיוחד הזה. תארו לכם, מעגל אנשים בבגדי קיץ, יושבים על רצפת מסדרון רחב ידיים, מחוץ לחדר בית המשפט ושרים בקול עדין אך בטוח:

אלי, אלי שלא יגמר לעולם החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.

החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.

צילום: שולי מיטלברג-השלי

ופתאום, בתוך מאבק כואב על ניקיון הים, האוויר והאדמה שלנו, מתוך הכעס והתסכול על כך שלא ברור מי מוביל את חיינו בישראל ולאן, עלתה תפילה עדינה וזכה כל כך, המבקשת לראות את החיים כפי שהם, ממשיכים. תפילה, המבקשת להמשיך ולחוות את החול והים, שאנחנו כל כך אוהבים ומקבלים אותם כמובנים מאליהם, את ברק השמיים, זה המעורר את החורף ומגיע עם גשמי ברכה, את רשרוש המים המנקים, במחזוריות מרתקת, את החול ואת התודעה.

הצטרפתי למעגל השירה ולתפילה האנושית הפשוטה הזו וחשתי כמו אותו הנער שמספרים עליו שלא ידע להתפלל אך מאד רצה להתפלל ביום כיפור, ולכן שרק (אף ששריקה אסורה בבית הכנסת ביום כיפור) ושריקתו הכנה פתחה שערי שמיים. הכוונה הייתה עמוקה כל כך שהמילים קיבלו משמעות כפולה ומכופלת.

הרגשתי בעצמה רבה את בקשת בני האדם הנוכחים בחדר, לראות שינוי אמתי בעולם, או אולי בעצם שינוי בתודעה האנושית, שתאפשר לעולם הטבעי, זה שנברא שלא על ידי בני האדם, להישאר כפי שהוא. תפילה, המבקשת ענווה, ופשטות ויכולת ליהנות מהדברים הקטנים שבחיים, שאנו נוטים לקחת כמובן מאליו, אך בלעדיהם אין לנו קיום כלל בעולם.

יש רגעים בהם שירים הם משני חיים. זה היה רגע כזה עבורי.

צילום: שולי מיטלברג-השלי

על המשוררת:

חנה סנש (1921-1944 ) הייתה לוחמת ומשוררת יהודייה מצנחני היישוב בארץ ישראל, שהתנדבה לשרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה נגד גרמניה הנאצית. היא צנחה לשטח הונגריה הכבודה, נתפסה, נחקרה והוצאה להורג.

חנה סנש הייתה ממקימי קיבוץ שדות ים, הנמצא 15 ק"מ בלבד מחוף דור, בו עתידה להיות מוקמת אסדת הים. פתאום הנתון הקטן הזה מקבל משמעות אדירה, כאשר אהבתה לים מקבלת הדהוד חוזר, 74 שנים מאוחר יותר, מחוץ לבית משפט בישראל.

ראיינתי לאחרונה את עדי לוסטיג, מי שהייתה בת 17 כאשר החלה במאבק להגנה על חוף פלמחים והצליחה לשנות את גורלו. מוזמנים לקרוא את הראיון כאן.